במקום לקצר את תורנויות המתמחים — תנו להם יותר כסף

מאת: פרופסור אייל וינקלר

מחאת הרופאים המתמחים מעוררת אהדה, במיוחד בעקבות עמידתם בחזית המאבק בקורונה.

במהלך תורנות של רופא/ה מתחלפות 3-4 תורנויות של אחים ואחיות.

מה רע בתחלופה דומה לרופאים?

במשך 32 שנים עבדתי במערכת הרפואה הציבורית. בחמש האחרונות הייתי מנהל מחלקת פלסטיקה בשיבא.

כיום, משאינני שייך למערכת הציבורית, אני מביע דעה שאינה נגועה בדיבור מ״הפוזיציה״.

ההתמחות קשה פיזית ונפשית. שנים של עייפות ותשישות כרונית, מתח ולחץ המשפיעים גם על משפחות הרופאים. גילם של מתמחים מתחילים הוא שלושים. שנת ההתמחות הראשונה היא השנה השמינית במסלול שנמשך 12-13 שנים.

שנות ההתמחות הן החשובות ביותר בקריירת הרופאים, בהן מתעצבת דמותו המקצועית. ״מהצעיר״ הנלהב שסיים ביה"ס לרפואה לאיש מקצוע מיומן בתחומו: מנתח, מצנתר, רופא ילדים וכו'.

המתמחה לומד כמו שוליית האומן. הטכנולוגיה אמנם השתנתה. ימים בספריה מוחלפים בלחיצת כפתור הסמארטפון. טכנולוגיות הבדיקות השתכללה אבל מהות הלמידה נותרה כשהייתה. לומדים תוך כדי טיפול, התבוננות ועשייה, הדרכה והכוונה של הוותיקים. אחר כך מתרגלים לבד. מתי? בעיקר בתורנויות.

מכאן שאין טעם ואין אפשרות לחתוך את התורנויות בלי להאריך את תקופת ההתמחות שגם ככה מאד ארוכה.

אתן דוגמא: נפגע טראומה רב מערכתי מתקבל בשעות הערב המוקדמות, ומובהל לחדר ניתוח. היעלה על הדעת שבשעה 12 בלילה באמצע ניתוח יתחלף צוות המנתחים ובהם המרדים? האורתופד? הנוירוכירורג? התשובה היא לא!.  במצב  של החלפה באמצע ניתוח איש מהמתמחים לא יילמד את מלאכתו. תיפרם שרשרת האחריות והמטופל לא רק שלא ירוויח מהגעת צוות רענן מהבית, לטעמי הוא יפגע.

למתמחים צריך להקשיב בראש ובלב פתוח. מותר להם למחות ולהביע את דרישתם ללא פחד. בזמני לא היה לנו אומץ לצייץ נגד הבוסים שלנו. המתמחים של היום הם בני דור אחר ואני מבין שהם שונים מבני גילי (60).

בכדי לפתור את הבעיה צריך לקרוא לילד בשמו. הפתרון הוא כסף. במקום להשקיע סכומי עתק בתקנים למשמרות מקוצרות צריך בעיקר לתגמל טוב יותר ולהשקיע הרבה יותר במתמחים הקיימים.  

המתמחים צריכים להרוויח יותר, הרבה יותר.

הקושי הגדול בשנות ההתמחות הוא העול הכלכלי. היה צפוי שרופאים העובדים בלילות, בשבתות ובחגים לא יאלצו להסתייע בתמיכה כספית מאבא ואמא.  

המתמחה צריך להרוויח מספיק כדי לממן בייביסיטר ועוזרת ואפילו לצאת עם חיסכון או מענק שחרור שיאפשרו תחושת רווחה וביטחון.

מצד שני, מתמחים הבוחרים במקצוע רפואי שיש בו התמחות קשה, נדרשים למחויבות, תחושת שליחות עמוקה והזדהות עם ייעודם.

ההתמחות היא תקופה ארוכה וקשה אבל אחריה ממתינות להם עוד 30 שנים של עבודה מתגמלת, ערכית שתסב להם אושר שאין כמותו באף מקצוע אחר. מי שרוצה להיות עשיר או לבלות הרבה עם המשפחה יכול לבחור במקצוע אחר או בהתמחויות היותר קלות. השינוי במעמד המתמחים צריך לכלול את המרכיבים הבאים: העלאת שכר, קיצור משך ההתמחות, התאמת תכני ההתמחות לרפואה המודרנית, אפשרות לרוטציות בין המחלקות השונות ובין בתי החולים באופן שיאפשר יותר חופש בחירה והקטנת תלותם הבלעדית במחלקה אליה שייכים.

לפיכך הפיתרון אינו קיצור תורנויות. את הכסף המושקע בקיצור תורנויות כדאי לשים במקומות שיועילו יותר למתמחים ולאיכות התמחותם. בני כיתתי מהתיכון שנשארו לשרת בקבע, ופרשו משרות ממושך בצה״ל, קיבלו מענקי שחרור נדיבים מאד ומוצדקים. ככה צריך להתייחס לרופאים המתמחים. הם הרי הקצינים והמפקדים העתידיים של חזית הבריאות בישראל.

 

פורסם בזירת הדעות ב- THE MARKER

שיתוף

דילוג לתוכן